ישבתי עם א. ב’פטיסרי’ (בית-קפה בככר מסריק). המלצרית שניגשה לקחת מאתנו את ההזמנה היתה בעלת מבטא רוסי כבד. אחרי מילים אחדות הבחנתי שהיא כִּבדת-פה (מגמגמת). ללקוחות אחדים לא היתה סבלנות ופה ושם נשמעו תגובות עוקצניות והתבדחויות על הגמגום והמבטא.
אחרי זמן מה, כשהתמעטו הלקוחות, סימנתי שאני רוצה להזמין דבר מה נוסף. בזמן שרשמה את ההזמנה התחלנו לשוחח והזמנתי אותה לשבת לצידנו. כיוון שנותרו לקוחות בודדים, ולא ניכר היה שאיש מהם זקוק לדבר מה, ניאותה ‘סבטלנה’ להצטרף לשולחן.
‘סבטלנה’, שבלשון חיבה כבר קראתי לה בלבי ‘סְבֶטָה’, סיפרה שעלתה ממוסקבה לדימונה, ושלא מכבר עברה לתל-אביב. תל-אביב, ‘העיר הגדולה’, זעירה בגודלה בהשוואה למוסקבה, מה שהעצים את תחושת הניגוד והעצב לזכר ‘פניני החכמה’ שנאמרו קודם לכן על ידי אחדים מהלקוחות, שֶׁדִּמוּ עצמם ל’אנשי העולם הגדול’ בהשוואה ל’מלצרית הרוסיה’.
בחרתי לקרוא לגיבורת השיר סבטלנה, שמשמעו ברוסית ’אוֹר’, כיוון שלאמונתי, גילוי סבלנות וסובלנות, מאפשר לאור שנמצא בכל אחד מאיתנו, לפרוץ ולבקוע את מעטפת הדעות הקדומות. גם השם שניתן לה בעלותה לארץ, אלינור, קשור, בעקיפין. נוּר=אש. האש מפיצה חום ואור. כשפותחים את הלב, כשמגלים חום אנושי, אמפטיה, קל להבחין שכל אדם הוא אור, ניצוץ אלוהי.
תודה לך, אלינור, שאיפשרת לי להתחמם לאורך!
לקריאת השיר ‘סבטלנה’:
http://www.debbiesaar.com/28477/Svetlana

Debbie Saar | 20 באוקטובר 2007 | כללי, תופרת מילים | אין תגובות

את אשֶׁר הכרתי בנוה צדק. היה זה בוקר קיצי, אחד מאותם בקרים המתאימים לשיטוט יחף בעיר המתעוררת, כשמהדרכות עדיין אינן לוהטות, והציפרים טרם כורעות להֵאָלֵם תחת עומס החום. באחת מהסמטאות נתקלתי במגרש ריק, שזכרתי שבעבר עמד עליו בית. עמדתי מול המגרש, מנסה לִדְלוֹת מזכרוני את פִּרטי ‘הבית הנעלם’. כבר עלה בידי להרכיב מחדש, כבאבני לגו, את המסד, ואפילו הקירות קרמו עור וגידים. 

“את מחפשת משהו?” נשלפתי ממלאכת ה’בניה’ על-ידי קול. 

“אני, נדמה לי שעמד כאן בית,” השבתי, מובכת.

“בטח שעמד כאן בית! הבית שלי!” אמר בְּטוֹן חדוּר-בעלוּת, ונעמד ביני לבין המגרש.

היה זה בחור בשנות השלושים, בעל תווי פנים נאות. חייכתי. הוא השיב חיוך, אך מיד הרים יד לכסות על פיו.

“מה את עושה כאן?” שאל.

“אני פשוט אוהבת בתים יפים, וכאן, בסביבה, יש רבים.”

“רוצה שאני אקח אותך לטיול בשכונה?”

מובן שלא יכולתי לסרב להצעה. שוטטתי עם אשֶׁר בנוה צדק, מקשיבה לסיפורים על המקום, וכשהשמש כבר עמדה ברום השמיים, הגענו למרכז סוזן דלל. שם, על הדשא, אחרי שסיפר לי את ההיסטוריה של נוה צדק, ניאות לספר גם את קורותיו. 
השם אשֶׁר, בו הציג עצמו לפני, עמד בניגוד מוחלט לסיפור החיים שלו. הניגודים הקיצוניים הללו: בין שמו האופטימי למסכת חייו האומללה, בין שם המקום (נוה צדק) לחוסר-הצדק המשווע הקיים בעולם, המגרש הריק לעומת הבית שהיה ואיננו עוד, בית שלבֵניו קרסו עוד בטרם עלה בידי לדלותו מתהום-הנשייה, לפני שהצלחתי להעלותו מגִנזך-הרְפאִים שבזכרוני ולשחזרו, כל אלה לא הניחו לי. כששבתי הביתה, כתבתי את השיר ‘נוה צדק’ (לקריאת השיר לחץ כאן).

אני מקוה בכל לבי שאשֶׁר כבר מצא את האושר!

דבי

Debbie Saar | 24 במרץ 2007 | כללי, תופרת מילים, רשימת תפוצה | 3 תגובות

Debbie Saar | 23 במרץ 2007 | כללי, תופרת מילים, רשימת תפוצה | 9 תגובות

 מזכרונותיה של אמי, דיתה לבית כהן, בהמשך לפוסט ‘סימני דרך’:

סתיו

הקיץ גווע. עצים עומדים בשלכת. התבואה נאספה לממגורות במחסן והחציר הוכנס למתבן. הסוכה שבנה סבא אלעזר עומדת עזובה. הימים מתקצרים והלילות מתארכים. אנחנו כבר לובשים בגדים “חמים” שעברו בירושה מאחד לשני, גורבים גרבי-צמר שדוקרים לנו ברגליים ומחליפים את הסנדלים בנעליים גבוהות. משעות הערב המוקדמות מנקה אבי אהרון את הזכוכיות המפויחות ומדליק את עששיות הנפט התלויות בחדרים על מסמרים. קר בחוץ. גשם ראשון יורד, מכה בעוז, ומסלק במחי יד את שרידי הקיץ האחרונים. 

חורף

הקור מתגבר. מדליקים את תנור הנפט היחיד הניצב במרכז החדר וכולנו יושבים סביבו לבושים בשכבות של בגדים ומנסים להתחמם. בחדרה של סבתא בתיה עומד פח ובתוכו גחלים לוחשות. סבתא יושבת ליד פח הפחמים, מטפחת על ראשה ושל על כתפיה, מחממת את כפות ידיה, מכונסת בעצמה ושקועה בהרהורים. היא אשה קטנת קומה בעלת לחיים ורודות ועור צח. פניה עדינות ומביעות רכות וטוב לב. את מטפחת הראש שלראשה הסירה רק כששכבה במיטתה, ואז נגלה שערה האפור שהגיע עד לכתפיה. סבתא העריצה מאוד את אביה פנחס, ולא פעם סיפרה לי שהיה השוחט והחזן הראשון במושבה זכרון יעקב, וכשהגיע הברון רוטשילד לביקור נאספו כל בני המושבה בבית הכנסת והאזינו לחזן פנחס כהן-שכטר שעבר לפני התיבה. סבתא היתה גאה מאוד שאביה אפשר לה ללמוד. היא היתה מרבה לשבת בחוץ על אבן שיש אדומה ולספר מעשיות שקראה ב”צאנה ראנה”. לעת זקנה כהו עיניה של סבתא מזקנה ומבכי. ימים רבים בכתה על אריה בן הזקונים שעזב את ביתו ונסע למרחקים (קולומביה) והיא לא זכתה לראותו עד יום מותה. לילה. הרוחות שורקות. סערת ברקים קורעת את השמים וקולות הרעמים מתגלגלים ומהדהדים בין ההרים. טיפות הגשם מכות בחצר על הפיילה (גיגית הנחושת) ומתופפות בקצב עולה ויורד כמו קולות תיפוף של שבטים קדומים. אנחנו מנסים להירדם, אך הקור חודר לעצמות. מתכסים בערמת שמיכות שרק מכבידות ולא מצליחים להתחמם. כבר שמנו גם את השאנל (מעיל חורף צבאי) של אבא על הרגליים ועדיין קר, אבל יש עצה. ממלאים בקבוק זכוכית במים חמים, סוגרים בפקק, עוטפים במגבת ומחממים את הרגליים. ולא פעם קרה שהמים נשפכו והרטיבו את המיטה, אבל הכל נשכח כשאבא העיר אותנו בבוקר ואמר: יורד שלג. השתוללנו משמחה למראה פתיתי השלג היורדים וצובעים בלבן את הכל. לאחר ששחקנו בכדורי שלג והחלקנו במגלשות שבנינו רצינו להתחמם ואז נכנסנו לרפת. שם היה חם ונעים, החום עלה מחום גופם והבל פיהם של הפרות והסוסים. מקום אחר להתחמם בו היה ליד התנור בו אפינו לחם. לחם אפו בערך פעם בשבוע. זה היה לחם שחור – לחם בריאות. חלות לשבת לא היו לנו. הלחם נשמר במזווה ימים אחדים. לאכול יום יום לחם טרי אפשר היה רק בחלום. רוב ימי החורף ישבנו ספונים בביתנו, מרבים בקריאה לאור מנורות הנפט בחברת אבא שעסק בתיקון שקי תבואה וכלי עבודה ובקריאה. מן המטבח עלו ריחות הבורגול והעדשים שבישלה אמא כמעט מדי יום. בורגול ועדשים, בורגול ועדשים… בשר ודגים אכלנו בשבתות ובחגים. ציפינו לאביב.

אביב

קולות חדשים ומראות צבעוניים מתפרצים מכל עבר. געיית עגלים, ציוץ אפרוחים והמיית יונים בישרו את בוא האביב. אנחנו כבר שוהים בחוץ עד שעות מאוחרות יותר, מטיילים בשדות ומשכשכים רגלינו במי הפלגים הזורמים בואדיות, קוטפים כלניות ורקפות (שעדיין לא היו פרחים מוגנים), שוקעים בבוץ של אדמות המרג’ ומתבשמים מריח הנרקיסים. חודש אדר מגיע, ובערב י”א באדר נשמעים קולותיהם של מאות בני נוער השרים “אל יבנה הגליל”. מטולה הרדומה רוחשת חיים. הנערים והנערות שיעלו למחרת לקברו של יוסף טרומפלדור בתל חי מתחננים למקום לינה. אנחנו מפנים את החדרים שלנו וישנים במחסן. מה זה חשוב איפה נישן, הרי מעולם לא היה לנו חדר-ילדים קבוע. העיקר להרוויח כמה גרושים. פסח מתקרב וההכנות בעיצומן. סבא אלעזר, איש רזה וגבוה, בעל ארשת פנים רצינית, עטור זקן ולראשו קסקט נצחי, מוריד כלים מהבוידם, מגעיל כלי נחושת ומכין ג’רות (כדי חרס) למים לכבוד פסח. המים לא זרמו לבתים בצינורות. הבאנו אותם מן המעיין שנבע לרגלי המושבה. רתמנו את האתון ועל גבה הנחנו מתקן שנועד להחזקת ארבעה פחי מים, שניים מכל צד. כשירדנו אל המעיין חיכינו בתור, ובינתיים הרוו בעלי החיים את צמאונם במים שזרמו בשוקת הסמוכה. כשהפחים התמלאו שבנו הביתה, שפכנו את המים לג’רות ולמיכלים אחרים ושוב ירדנו וחוזר חלילה. לכבוד חג הפסח קנו לנו נעליים חדשות בכפר הערבי דרממיס. גם בגדים חדשים תפרה לנו חסן שהגיעה מהכפר הערבי השכן. את חג השבועות המבשר את בוא הקיץ חגגנו בתהלוכה כשסלינו על כתפינו ובהם מפרי הביכורים: מלפפונים, קישואים ועגבניות שהבכירו, וראשינו עטורים בבד לבן ועליו זר קלוע מענפי רימון. 

קיץ

ימי הקיץ היו לנו ימים של שכרון-חושים. געיית הפרות היוצאות למרעה, קרקור התרנגולות ומשק כנפיהן וקול הפרימוס הנשמע מן המטבח מעירים אותי ליום קיץ מלא חוויות והפתעות. אבא רתם את הסוסים לעגלה ואנו בדרכנו למרג’ (מרג’ עיון). היום קוצרים את התבואה. השדה ים זהוב. קבוצת פועלים ערבים, חרמשים מונפים בידיהם, קוצרים את שיבולי החיטה המלאות בגרגרים. אבא קולה תירסים ושיבולים על מדורה ותוך כדי אכילה אנו מאלמים אלומות בעזרת קלשונים ומעמיסים אותן על גבי העגלה. כשהעגלה מלאה אנו מטפסים על האלומות ונוסעים אל הגורן. בגורן סוס קשור למורג (לוח עץ ומתחתיו אבני בזלת) והוא חג במעגלים ודש את האלומות והקש נפרד מן הגרגרים. הערב יורד, אך העבודה לא תמה. צריך לזרות את התבואה ברוח, לנפות את הגרגרים בכברה, למלא את השקים בגרגרי החיטה ולהובילם לממגורות שבמחסן. יום רודף יום. החצר שוקקת חיים ותנועה. הזמן דוחק והמלאכה מרובה. בחצר עומד דוד נחושת. יום אחד אנחנו מרתיחים בו כביסה בפתיתי סבון, פעם מבשלים בו רסק עגבניות ויום אחר רוקחים בו ריבה. ריח העשן וריח הריבה ממלאים את האוויר. גם התפוחים כבר בשלים ויש לפרוס אותם ולייבשם בשמש, ואת החיטה צריך לטחון לבורגול באבני הרחיים. מתקרבים ימי מסיק הזיתים וכבישתם. כמו הנמלים אנחנו אוגרים אוכל בימות החמה לימות הגשמים. חלף הקיץ. גושי עננים נישאים ברוח, אוושת עלים נושרים ולהקת ציפורים חולפת ביעף. ריח סתיו באוויר. 

האדם הוא תבנית נוף מולדתו, ונוף ילדותי היא מטולה. מטולה בשבילי היא עננים, רוח והרים, עששית ופחמים, זיתים, בורגול ועדשים. מורג, דיש וכברה ופת לחם שחורה. רקפות ונרקיסים, שדות ירוקים ושכשוך מי פלגים. קולות וצבעים, ריחות וטעמים, ציפורים מזמרות ושלל זכרונות. ואקליפטוס בודד ניצב בחצר, שמים גבוהים זרועי כוכבים, סבא אלעזר וסבתא בתיה.
* את האקליפטוס נטע אבי אהרון

Debbie Saar | 7 בפברואר 2007 | כללי, משפחתולוגיה | אין תגובות

רק כעת נחת לי האסימון והבנתי שאני נמנית עם ‘החמישייה הפותחת’ של יואב (תודה, יואב). אחד הדברים האהובים עלי הוא משחק, אך במשחק זה אני משתתפת ברגשות מעורבים. מחד, יש בי הערכה גבוהה לאמת, דהיינו, אני באמת רוצה לספר חמישה סודות על אודותי. מאידך, אם לא סיפרתי, סימן שלא רציתי שתדעו, נכון?

טוב, על החיים ועל המוות. למקומות, היכון, צא: 

1. אני מאוד אוהבת לשחק, ומאוד אוהבת צעצועים. כשקרן, בִּתִי האהובה, היתה קטנה,  נהגתי לומר שהם שייכים לה. אפילו היא קנתה לי צעצועים. לא מאמינים? קִראו בלינק הזה, שכתבתי לפני כמעט עשור. היום, משבגרה בתי, אין לי על מי ‘להפיל את התיק’. את חלק הארי של הצעצועים חילקתי ותרמתי, אך את בובות הפרווה האהובות עלי ביותר ארזתי והחבאתי מעל לארון. אחדות, אגב, ‘מוצפנות’ בחדר השינה שלי עד לרגע זה.

2. פרט לנגינה על עצבים, אני מנגנת גם על כלי נגינה אחדים. כל חיי חלמתי שיהיה לי פסנתר. פסנתר עדיין אין לי, אך לבת המצווה קיבלתי גיטרה. במרץ 1975, בטקס זיכרון בהר הרצל בירושלים, כבר הופעתי בפני קהל רב. שרתי את השיר ‘הכותל’. שנה אחר כך כבר הרכבתי להקת רוק. הנה תמונה מהופעתנו על הבמה באורדע, ברמת-גן, בערב יום העצמאות 1976.

3. הפעם הראשונה בה הצטלמתי היתה לתשדיר פרסומת של אגרת הטלויזיה. זה היה בימים שהטלויזיה עוד היתה בשחור לבן, ובזמן שהורי היו בחו”ל. הם, אגב, לא התלהבו (בלשון המעטה) כשראו את בִּתם על הצג. בין יתר הדברים אליהם הצטלמתי מאז - כריכת הספר ‘סולריס’ מאת סטניסלב לם, במהדורה שיצאה בשנת 1981 בהוצאת מועדון קוראי מעריב. זו גם היתה הפעם הראשונה שהצטלמתי בבגד שאני עיצבתי.

4. נישאתי בגיל צעיר (פחות מ-20), ילדתי בגיל 21 ושלושה שבועות, התגרשתי בגיל 23 וחצי. בארבע שנות נישואי היה לי עסק לשיפוצים (של דירות). עד היום אחד מתחביבי הוא לשפץ דברים. אני טיפוס אקלקטי ונוהגת לאמץ חפצים, לשפצם ולעיתים, אפילו, לשנות את ייעודם. הדבר הראשון ממנו התפרנסתי לאחר הגירושין היה עיצוב בגדים מטלאי עור שמצאתי בשקית ניילון. בלינק הזה תוכלו לקרוא מה כתבו עלי באותם ימים. השם של ספר השירה שלי, תופרת מילים, ניתן לזכר אותם ימים. מני אז, בין יתר הדברים בהם עסקתי, עבדתי כ: יועצת מידע בחברת ‘דן אנד ברדסטריט’, ראש צוות באגף ביטוח חיים בחברת ביטוח, ובתקופה מסויימת מנהלת המפעל לשירותי פקידות של ’אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש’. כל השנים המשכתי ליצור לארונות ולמגירות.

 5. לדעת הורי, הפוטנציאל חייב שאהיה לכל הפחות מדענית אטום. נטיית לבי היתה ועודנה - אמנות. מרבית השנים הייתי אמנית בארון. מאמנות לא ממוסחרת קשה עד בלתי אפשרי להתפרנס ולגדל ילד - את זה אפילו אני הבנתי. אין בי צער - היצירה האהובה עלי ביותר והמוצלחת מכל מה שיכולתי אי-פעם ליצור היא קרן, בתי.

האמת היא, שיש בעברי סודות נוספים, אך ביקשו רק חמישה, אז אעצור כאן. 

כנתינה נאמנה וטרייה של ‘ממלכת הבלוגים’, אמשיך את השרשרת. סובבתי את הגלגל והכדור עובר אל אלי אשד ויורם מלצר. משתתפים נוספים אצרף מאוחר יותר.

נ.ב.
תוך כדי כתיבת הפוסט, כשהעליתי אחת מהתמונות, הגיעה הזמנה נוספת - גם אורית הזמינה אותי להשתתף במשחק (תודה, אורית).  
בינתיים, הזמנתי למשחק גם את אינקוגניטו שהרים את הכפפה בזריזות, חשף טפח וכיסה טפחיים… טוב, גם אצלי נשארו עוד המון סודות בארון …

ודבר מה נוסף: המילים ה’כחולות’ הן לינקים שמובילים לתמונות ולמקומות אחרים.  

Debbie Saar | 31 בינואר 2007 | כללי, בלוגרול, תופרת מילים, משפחתולוגיה | 7 תגובות

מזכרונותיהם של אִמי, דיתה לבית כהן, ובני משפחתה כפי שסופרו בכנס שורשים שהתקיים ב’פנינת הברון’ בבנימינה ב- 14ביוני ‏2002: 

                      
דיתה כהן, אוגוסט 1952

“סבי אלעזר נולד בירושלים, להורים שעלו ארצה בעליית הרבנים במאה ה- 19 מגרץ שבאוסטריה. משבגר, עזב את ירושלים והגיע לטבריה בה עבד כאח בבי”ח. לימים, התארגנה קבוצת גברים, ביניהם סבא אלעזר, כדי להקים יישוב חקלאי בביתָנִייה. הניסיון להקים יישוב נכשל, וסבא עבר לזכרון יעקב, בה עבד כפועל חקלאי באחד ממשקי האיכרים. בזכרון שידכו לו את זוגתו, בתיה בת רַשֵׂא כהן ופנחס חזן-שכטר כהן.  
פנחס, אביה, היה השוחט והחזן הראשון בזכרון יעקב. [זה, ככל הנראה, מקור השמות חזן-שכטר (שכטר=שוחט) שנוספו לשמו המקורי, פנחס כהן.] הוריה של סבתא בתיה, פנחס ורָשֵׁא, נישאו בגיל צעיר מאוד (12-13), ונִשלחו על ידי הוריהם מאוקראינה לירושלים, כדי למנוע את ‘גיוסו’ של פנחס ל’צבא הקנטוניסטים הרוסי’ של הצאר. (בין יתר הגזירות שנחתו על ראש היהודים באותם הימים, נחטפו ילדים יהודים וגודלו כחיילים מקצועיים ששועבדו לצבא הצאר למשך עשרות שנים.) בתיה, בתם הבכורה, נולדה בירושלים. לאחר שנים אחדות עברה המשפחה לזכרון יעקב, שם נולדו שרה אברומוביץ’, אידה רובינשטיין ויצחק, שהיה שד”ר (שליח דרבנן) שנסע בשליחות לחו”ל לגייס כספים ומאז לא נודעו עקבותיו. פנחס ורשא טמונים בבית העלמין הישן בזכרון יעקב.
כשנישאה בתיה לאלעזר כבר היתה יתומה מאב. לאחר נישואיהם התגוררו בזכרון יעקב, בה נולדו להם שלושה ילדים: ישראל – הבכור, פנחס (ע”ש אביה של בתיה) וטובה.
בשנת 1896 עלו להתיישבות במטולה שבגליל כ- 60 משפחות, ביניהן סבא אלעזר וסבתא בתיה. האדמות עליהן התיישבו נרכשו ע”י הברון רוטשילד מאפנדי מלבנון.

 אלעזר הכהן, מטולה בתיה ואלעזר הכהן, מטולהחיי המייסדים היו קשים. הם הגיעו ממקומות שונים ומתרבויות אחרות, דבר שלא תרם לגיבושם החברתי. תנאי המגורים בחושות (בקתות חמר וקש) שנשארו מהאריסים הדרוזים הִקשו עליהם מאוד. גם מכת גנבות רכוש ותבואה פקדה אותם לעיתים קרובות.
סבא וסבתא לא נכנעו לכל אלה, המשיכו להתמודד, נאחזו באדמת המקום ולא עזבוהו. במטולה נולדו להם שלושה בנים: אהרון, ציון, ואריה, בן הזקונים. היו אלה הימים שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הרעב, מכת הארבה והמצב הכלכלי הגרוע, אילצו רבים לנדוד לארצות נכר. משבגרו הילדים, עזבו רובם את הבית.
ישראל, הבכור, הגיע לאוסטרליה ובנה שם את ביתו (ככל הידוע, נישא לחיה, שהגיעה לאוסטרליה מִצְּפַת).
פנחס סיים לימודיו במקווה-ישראל, למד בגרמניה והיה שנים רבות מורה לטבע בביה”ס הריאלי בחיפה. הוא הקים על הכרמל את המכון הביולוגי פדגוגי שנקרא על שמו.  
טובה התיישבה בבת שלמה.
אהרון, אבי, הבן הבכור של המושבה מטולה, יצא לחו”ל, אך חזר לארץ לעזור לסבא אלעזר בעבודות המשק.

אהרון כהן, מטולה, 1912   אהרון כהן במדי נוטר, מטולה, 1939

בשובו מסיבוב בן שמונה שנים בעולם, על סיפון האוניה בה חזר לארץ, הכיר את אִמי, רחל בת אתל ומוטלה אהרונוביץ’.

אתל אהרונוביץ’, אמהּ של רחל, לטביה    הוריה של אתל אהרונוביץ’, לטביה

רחל, ילידת לטביה, היתה יתומה שעלתה לארץ במסגרת קבוצת ‘יוגנט בורוכוב’ (נוער בורוכוב), עִמם נמנה גם מי שלימים יהיה ראש המוסד, איסר הראל. חברי הקבוצה התיישבו בקיבוץ שפיים, ואבי, שהתאהב באמי, שכנעה להנשא לו ולעבור למטולה. ארבעה ילדים נולדו להם. אני הבכורה.

  אהרון ורחל כהן, מטולה        רחל ודיתה כהן, מטולה, 1938
גם ציון, דוֹדי, נשאר במטולה.
אריה, בן הזקונים, יצא לקולומביה, ושם נמצאים צאצאיו.
סבא אלעזר וסבתא בתיה, ממייסדי מטולה, נפטרו בשיבה טובה. הם קבורים במקום עליו נאבקו ובו נאחזו. הורי, רחל ואהרון, קבורים לצידם. יהי זכרם ברוך!  

את השושלת במושבה ממשיכים אחי הצעיר ואשתו. גם אחותי ובעלה שבו למטולה ובנו בה בית.
מעומק לבי, שלוחה ברכה מיוחדת לבני-דודי היקרים, זִקני השבט, ירדנה ועמרם, עליהם נאמר: ‘עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו’. ולכל בני המשפחה, שאו ברכה, בריאות ואריכות ימים. ישא ה’ פניו אליכם וישם לכם שלום, אמן!” דבי סער, כנס שורשים, יוני 2002

אלה היו דברי אמי, דיתה לבית כהן, ובני משפחתה. בימי ילדותי שהיתי, לעיתים תכופות, בבית סבי וסבתי, אהרון ורחל כהן, במטולה. השירים ‘מטולה’ ו‘פנסיון מנרה’, נכתבו בהשראת ביקורים אלה.

Debbie Saar | 25 בינואר 2007 | כללי, משפחתולוגיה | 13 תגובות

תכננתי לצאת מהבית. רגע לפני, נתקלתי בפוסט ‘גרמניה, אחרת’ של ערס פואטי. לא יכולתי להתאפק והמשכתי משם גם לפליקר, לראות את הצילומים. פיסת השמים התכולה שנתלתה בצמרות לא הביאה לי נחמה.   

מאחורי השער בדכאו / דבי סער, תל-אביב, 22.1.2007
רַק הָעֵצִים עוֹד עוֹמְדִים
שָׁם בְּדֹם מָתוּחַ
נוֹשְׂאִים עַל רֹאשָׁם אֶת
מִרְבְּצֵי הָאָשָׁם
הַתְּכֻלִּים
וְשׁוֹתְקִים.
 
מעודי לא ביקרתי במחנה ריכוז. את השיר ‘בין שני אביבים’ כתבתי בעקבות מה שאבי סיפר לי:

צבי (הרמן קליין)

“נולדתי בעיירה TISZA SIRMA בצ’כוסלובקיה למשפחה בת עשר נפשות: ההורים, ששה בנים ושתי בנות. הייתי הרביעי מבין אחיי.
בעיירה גרו כעשרים משפחות יהודיות - כמאה נפשות סה”כ. פרט לחינוך הדתי, למדנו בביה”ס הממלכתי במקום. פעולות בקהילה כגון: עזרה לזולת, תנועת נוער, מקצוע ותעסוקה, אורגנו במסגרת בית הכנסת והמשפחות.
שפת הדיבור בבית היתה יידיש, בביה”ס למדנו רוסית (רוטנית) וצ’כית. משנת 1939 עד גמר מלחמת העולם השניה בשנת 1945, כל בתי הספר לימדו הונגרית בלבד, כיוון שהאזור עבר לשלטון הונגרי.
בחודש אפריל 1944, אספו שלטונות הכיבוש ההונגריים את כל היהודים, שמנו כ-350,000 נפש, מאזור קרפטורוסיה לגטאות בערים המרכזיות.
את בני משפחתי ויהודי העיירה TISZA SIRMA אספו מהבית באכזריות. הובלנו בעגלות רתומות לסוסים, עם מעט דברי אוכל ובגדים, לעיר הסמוכה NAGYSZOLLOS.
הגטו הכיל כ-7,000 נפשות (כולל היהודים מהעיירות שבסביבה).
אחרי שהייה של כשלושה שבועות במקום, אספה המשטרה ההונגרית משלוח ראשון מהגטו. הובילו אותנו ברגל, תחת שמירה חזקה, לתחנת הרכבת בעיר. שם, בפיקוח אנשי “SS” גרמניים, העלו אותנו על קרונות משא סגורים ונעלו אותנו מבחוץ. (מגטו NAGYSZOLLOS נשלחו שלושה טרנספורטים של יהודים בהפסקות של עשרה ימים).
תוך כשעה, הרכבת התחילה לזוז בליווי חיילי “SS”. הנסיעה נמשכה כשלושה ימים עד למחנה AUSCHWITZ. בדרך היו לנו שלוש הפסקות בהן קיבלנו מי שתייה בצמצום רב. אוכל לא קיבלנו כלל.
כשהגענו למחנה AUSCHWITZ, גרשו אותנו האסירים המקומיים בעלי התפקידים בצעקות מהקרונות: “RAUS! SHNEL”. הזקנים, החלשים והמתים, נשארו בקרונות. ברחבה שליד הרכבת העמידו אותנו בשתי שורות נפרדות, אחת לנשים ואחת לגברים, לצורך הסלקציה.
עמדתי בתור יחד עם אבי ואחי המבוגר ממני.
מאמי, שתי אחיותיי הקטנות ושני אחיי הקטנים, לא הצלחתי אפילו להיפרד, ומאותו רגע לא ראיתי אותם יותר.
גם את שני אחיי הגדולים - האח הבכור והאח שנולד אחריו - אשר שרתו במחנה עבודה בהונגריה ובגרמניה, לא ראיתי מאז שעזבו את הבית בשנת 1943.
תוך כדי הסלקציה נבחרנו אבי, אחי ואני לעבודה. אמרתי לקצין “SS” מֶנְגָלֶה, שאני בן 18 ובעל מקצוע (במקום לומר את גילי האמיתי - 16).
במחנה AUSCHWITZ שהיתי כשמונה ימים, ולאחר מכן הועברתי ברכבת נעולה עם כ-1,000 אסירים, כולל אבי ואחי, לעיר WARSAW, למחנה עבודה שהיה ממוקם באמצע הגטו שנהרס על ידי הגרמנים בשנת 1943. מחנה העבודה היה מגודר בגדר חשמלית, בנוסף לחומה הגבוהה שהקיפה את השטח הגדול של הריסות הגטו.
כל יום יצאנו מהמחנה בליווי משמר “SS” לעבודה קשה ומפרכת בניקוי לבנים מהבתים ההרוסים של היהודים, שהושמדו בשנת 1943. הפולנים בעלי העגלות אמרו לי שאת הלבנים הנקיות הם מעבירים לרכבות משא ומשם לגרמניה.
האוכל במחנה הריכוז בורשאו היה: קערת מרק דליל במשך היום וקפה מציקוריה ופרוסה דקה מלחם ישן, לעיתים מכוסה בעובש.
בחודש אוגוסט 1944, עם התקרבות הצבא הרוסי לעיר ורשאו, אספו אותנו לפתע, בחצות הלילה, לרחבת APEL PLATZ. הקצינים הגרמנים הודיעו לנו שאנו עוזבים בצעדה למחנה אחר. ניתנה הוראה: החולים, החלשים, כולל המבוגרים, יישארו במחנה ויסיעו אותם אחרינו ברכבות או באוטובוסים.
כעבור זמן מה, נודע לנו שהחיילים הגרמנים והעוזרים למיניהם רצחו את כל הנשארים במחנה, אותם אלה שלא יצאו לצעדה.
צעדת המוות נמשכה כשלושה ימים, כמעט בלי אוכל ושתייה. לפי זכרוני רצחו חיילי “SS” שליוו אותנו בצעדה בליווי כלבי זאב, כ-800 יהודים שלא החזיקו מעמד, מתוך כ-5,000 אסירים שהיו במחנה, יוצאי אזור קרפטורוס בצ’כוסלובקיה וסלוניקי - יוון.
זכור לי מקרה, בהפסקה הראשונה מהצעדה, שנמשכה כחצי שעה, ליד גשר בקרבת העיר ורשאו, קיבלנו הוראה מחיילי ה-”SS” שליוו אותנו לרדת מתחת לגשר, להיכנס למי הנהר ולשתות. לאחר מספר שניות, החלו אנשי “SS” לירות עלינו מהגשר, הרגו ופצעו מספר אסירים ששתו מים מהנהר. מי הנהר במקום האדימו מדם הפצועים וההרוגים. אזכור זאת לתמיד. למזלי לא נפגעתי ומיד ברחתי מהמקום. כמובן שלא הספקתי לשתות מספיק.
עם תום צעדת המוות הגענו לעיירה KUTNA בפולין המערבית, ומשם עלינו לרכבות משא שננעלו. המשכתי עם אבי, אחי וכל הנותרים בחיים לכיוון גרמניה.
הנסיעה נמשכה כיומיים עד שהגענו למחנה ריכוז DACHAU. האסירים שנשארו בחיים לאחר הנסיעה ברכבת, עברו חיטוי וסלקציה.
לאחר שהייה של יומיים במחנה, נסענו ברכבת לאחד ממחנות הריכוז ליד הערים LANDSBERG-KAUFERING באזור העיר DACHAU.
כזכור לי, בכל מחנה KAUFERING (מתוך 11 המחנות), היו כ-2,000 אסירים. התגוררנו בצריפי אדמה תחת גגות שנשענו על האדמה. אחרי העבודה שכבנו לישון כ-70 אסירים על קרשים שהיו מונחים על האדמה.
מחודש אוגוסט 1944 עד סוף חודש אפריל, הספקתי להתגורר ולעבוד במספר מחנות KAUFERING. הייתי יוצא אל מחוץ למחנה לעבודות בבניית מבצרים, כריתת עצים ביער, וכן עבדתי בעבודות שרות במחנה, בעזרה בתיקונים שונים, ובהובלת מתים אל שער היציאה מהמחנה, והסעתם בעגלות לקבר אחים באזור היער סביב המחנה.
הגרמנים ששמרו עלינו נהגו להעביר אותנו ממחנה למחנה לפי צרכי העבודה. במחנות שררה מגפת טיפוס. משלוחים של אסירים חולים וזקנים יצאו ממחנות קאפרינג לאושוויץ, דרך דכאו.
בחודש יולי 1944 נשלח אבי במשלוח חולים ל-DACHAU ומשם לאושוויץ, שם סיים את חייו.
באפריל 1944, עם התקרבות הצבא האמריקאי, שמענו יריות במרחק מה מהמחנה. הגרמנים הורו לנו להסתדר בשורות ויצאנו מהמחנה עד מסילת הברזל בשטח היער. שם עלינו לרכבות משא פתוחות, תחת משמר כבד של אנשי SS בליווי כלבי זאב כבעבר.
בנסיעה שנמשכה כשעתיים, שמענו לפתע מעלינו מטוסי קרב רבים שהתחילו להפציץ אותנו וגרמו לאבדות ולפצועים רבים. היו אלה מטוסי קרב של בעלות הברית. הרכבת נעצרה. אחי ואני לא נפצענו, והצלחנו, יחד עם עוד שלושה אסירים (אותם פגשתי כעבור שנים בישראל) לברוח ליער באזור מסילת הברזל, והסתתרנו עד להפסקת ההפצצות. תוך כדי הליכה מבוהלת התגלה לנו מרחוק מחנה ריכוז ריק.
בקצה היער גילינו שני חיילי SS חמושים מתקרבים אלינו וצועקים אלינו להתקרב אליהם ולצעוד לפניהם למחנה. עלה בדעתי לברוח שנית לפני שיהרגו אותנו, ולא היה לי כוח לרוץ. בשטח המחנה ראיתי גוויות רבות שרופות בצריפים, במקלחות ובשבילי הליכה. שני החיילים חזרו אלינו תוך כחצי שעה והורו לנו להתלוות אליהם למקום בו עמדה רכבת משא פתוחה, בה נסענו, עם אסירים נוספים, לכיוון דכאו.
בהגיענו לדכאו, עברנו חיטוי וניקוי במקלחת הראשית, ומשם הובלנו לצריפי האסירים, בלי לקבל אוכל ובלי לדעת מה יעלה בגורלנו. לאחר כיומיים במקום שמענו יריות. הבנו שהשחרור קרב, וכך היה. בתאריך 29/4/1945 נשמעו מחוץ לצריפים צעקות שהשומרים הגרמנים ברחו ומפקד המחנה נתפס. דגל לבן על בניין המפקדה הראשית, סימן שגמרנו עם הסבל.
תוך זמן קצר הופיעו חיילים אמריקאים, חילקו לנו דרך הגדר לחם, קופסאות שימורים עם בשר, גבינות צהובות בחבילות ושוקולד. לא היה לי כוח לאכול. מי שאכל, חלה תוך זמן קצר בדיזנטריה ורבים נפטרו. אסירים מעטים בלבד התגברו על המחלה הנוראה בבית חולים שדה של הצבא האמריקאי שהוקם יום קודם.
לאחר כשבוע, קיבלו אזרחי צ’כוסלובקיה המשוחררים הודעה, להתכונן לחזור למולדת. תוך מספר שעות הגיעו כ-20 מכוניות משא של הצבא האמריקאי, מצויידות בכיסאות ישיבה. יצאתי בדרכי הביתה בלי אחי, שטרם התאושש ממחלת הדיזנטריה ונשאר שבוע נוסף בבית חולים שדה (היתה שמועה שיאן מסריק הוא שארגן עם מטה הצבא האמריקאי להוציא את האזרחים הצ’כים ראשונים).
ההפסקה הראשונה בדרך הביתה היתה בעיר PLZEN בצ’כיה, שם עברתי בדיקות רפואיות שטחיות, והמשכתי לכיוון פראג. בפראג עברנו בדיקות רפואיות יסודיות. נקבע שעלי להיות במוסד הבראה עד לקבלת המשקל הדרוש (שקלתי 32 ק”ג בלבד).
בסוף חודש יוני 1945, יצאתי לביתי שב-Tisza Sirma. האזור לא הוחזר לצ’כוסלובקיה מידי הרוסים. למרות חיפושים רבים לא הצלחתי למצוא איש מבני משפחתי. לבסוף, מצאתי במקרה אדם אחד מבני העיירה, שהיה עד ראייה למות שני אחיי הגדולים ששרתו במחנה עבודה בהונגריה והועברו למחנה ריכוז מאטהאוזן, שם נספו מהפצצות מטוסי קרב גרמניים מספר ימים לפני השחרור.
מכל משפחתי, שמנתה עשר נפשות, נשארנו רק אני ואחי המתגורר בשוויץ.
תיאור זה של קורות חיי בשואה, הוא רק חלק מזערי מהמצוקות וחוסר הישע שעברו עלי במחנות הריכוז בהם שהיתי, ואשר מלויים אותי כל חיי.”

עד כאן מדבריו של אבי, שבלידתו נקרא הרמן קליין, נולד ב- 1928 בסירמה שבצ’כוסלובקיה, השתחרר בדכאו ב- 29.4.1944, עלה לארץ ב- 1949, ושינה שמו. 
פתאום, מחלחלת בי ההבנה שאפשר לשנות את השם, אך לא את הזכרונות. 
בלידתי, נקראתי על שם סבתי, דבורה קליין. את השיר ‘שירת דבורה’ כתבתי לזִכרה. 

Debbie Saar | 22 בינואר 2007 | כללי, תופרת מילים, משפחתולוגיה | 4 תגובות

הבטחתי ראיונות, אז כפי שאומרים, אתחיל בתִגלחת על הזקן של עצמי, או לייתר דיוק, על השפם של החתול שלי, זאוס, שהוא הדבר הזמין ביותר ברגע זה, ופילוסוף ידוע.
ורקע קצר לפני הראיון עצמו: זאוס יליד יוני 1994. הוא חולק איתי את הטריטוריה יותר מ-12 שנים, אוהב בני-אדם וחיות, ושותף פעיל באימוץ וגידול בעלי חיים נוספים ובכל מה שאני כותבת.

ש: בוקר אור, זאוס.
ת: מיאו, כבר בוקר?
ש: זאוס, ברצוני לראיין מישהו חכם, ואתה החכם ביותר בסביבה, כרגע. אתה מוכן לשתף עמי פעולה?
ת: מתחנפת, אַה? טוב, בסדר, תני לי להתמתח ונתחיל… אני מוכן. מה את רוצה לשאול? 
ש: זאוס, כרב-אמן בהעלמת חפצים, מה יש לך לומר על אורי גלר?
ת: מי זה?
ש: אורי גלר, נוּ, ההוא שמוצא נפט ומכופף כפיות.
ת: אַה, ההוא? מה הבעיה? גם אני נולדתי עם כישורים מסויימים. אם זה מעניין אותך לדעת, כעת אני מתאמן על רכישת מיומנויות נוספות.
ש: אילו כישורים? אתה יכול לפרט?
ת: וודאי, איתור מקורות חום (שמש, מזגן וכיו”ב), לדוגמה. לא רק שאני מאתר אותם ראשון, אני גם מגיע אליהם ראשון. אני ידוע גם כאשף בהעלמת חפצים. אני מחביא אותם כה טוב עד שאפילו אני איני מוצא אותם אחר כך. ובאשר לכיפוף, אני יודע לכופף את עצמי לכל כיוון ובכל זווית. את מכירה מישהו גמיש ממני? והצמחים שאני מכופף כשאני דורך עליהם, הם מתיישרים מעצמם! את זה הוא יודע לעשות, האורי גלר הזה? הכפיות שלו גם מתיישרות מעצמן? 
ש: מעניין… תגיד, זה נכון מה שאומרים עליך, שיש לך גם ידע במחשבים?
ת: אני מתכנת ואפילו מקליד בשיטה העיוורת, רוצה לראות? 
ש: לא, לא כעת. שמעתי, אגב, שאתה לא רק מתכנת אלא גם דובר שפות אחדות. זה נכון?
ת: אני, מיאו, דובר שפות רבות מאוד ושומע את כולן. אני שולט בחתולית ברמת שפת-אם, דובר עברית רהוטה ואנגלית שוטפת. בצרפתית ובערבית אני עדיין ברמה בסיסית, מיאו, אז אני מְתַרְגֵל. אָנָא אִיסְמִי זאוס. פָּארְלֶה ווּ לֶפְרָנְסֶה?
ש: אני? מעט. נְתַרְגֵל אחר כך. אמור לי, יש לך ניסיון בעבודה?
ת: מיאו, מה זה עבודה?
ש: עבודה הינה פעילות שמזרימה מזומנים לבנק.
ת: אָה, מיאו, מזרימה…. תזכירי לי מה זה בנק?
ש: המקום בו נמצא הכסף עד שמבזבזים אותו.
ת: אַהַה, אבל מה זה כסף? 
ש: אלה השטרות והמטבעות שבארנק שלי, רואה?
ת: רגע, איני מבין דבר מה - אִם ממילא מבזבזים אותו, אז לשם מה לאסוף?
ש: הבנתי. אז אם לא עבודה, תחביבים יש לך?
ת: איזו שאלה, את מכירה מישהו שאין לו תחביבים? אני אוהב לרבוץ על המזגן בשמש, להתכרבל בפוך, להתמתח, ללטף את צוּצוּ, החבר שלי, וגם את בני הבית והאורחים, להיות מלוטף, לבדוק איך הצמחים גדלים, להריח את הפרחים, לשחק משחקי מחשב… מיאו, לִמְנוֹת עוד?  
ש: לא, אין צורך, תודה. זאוס, עדוֹת זהו נושא רגיש, אז לא אשאל אותך לאיזו עדה יש לך זיקה, אך האם תגלה לנו מה היחס שלך לדת?
ת: אני גר בישראל והווטרינר לא שאל אותי מה לכתוב בתעודת הזהות שלי. חגיגות אני אוהב, אז אשמח אם יחגגו לי בר-מצוה. על הברית מילה אני שמח שדילגו. זה עונה לך על השאלה? אהה, ואל תחשבי שאני מתחמק מנושא העדוֹת. אני מעורב גזעי שרוצה לשמור על יחסים טובים עם שני הצדדים.    
ש: האם תהיה מוכן לגלות לנו מה השאיפות שלך לעתיד?
ת: מיאו, לא כעת, אני רוצה להתייעץ בצוּצוּ. נמשיך אחר כך, בסדר?
ש: בסדר. תודה.

זאוס התמתח וניגש לצוצו, התוכון הגמדי שבשש השנים האחרונות מתגורר עמנו.
הראיון יתחדש, אולי, כשהישיבה שלהם תסתיים.   

Debbie Saar | 16 בינואר 2007 | מחמד | 4 תגובות

באתר דֶּבִּי סַעַר - תּוֹפֶרֶת מִלִּים תמצאו שירים, סיפורים ומילים נוספות שראו אור. כאן יימצא כל השאר: דעות, רעיונות, ראיונות, ובעיקר, תגובות על נושאים אקטואליים בזמן אמת. 

Debbie Saar | 11 בינואר 2007 | כללי | 4 תגובות